<h1>ספר החינוך מצוה קנ"ט</h1>
<h2>דף יא.</h2>
להיות שמנה שרצים טמאים ומטמאים, שנאמר [ויקרא י"א] וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב וגומר. משרשי המצוה. הקדמה. לא יספק כל מי שיש בו דעה שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה דבר, שהרי אפילו על משה רבינו עליו השלום אמרו זכרונם לברכה [ר"ה כ"א ע"ב] חמשים שערי בינה הן וכולן נמסרו לו חוץ מאחת, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו [קהלת ז'] אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וכן לא יספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו כי השם שהוא אב החכמה, ומאתו נמצאת, בו נכללת כולה, ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר אל בריותיו רק לתועלתם ולטובתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלות המגיע לנו בהן נשמח בו, וכאשר אין אנחנו משיגים מהן בחכמתינו התועלות שלנו בהן יש לנו לחשוב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה, ועל כן צונו עליה. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה למה לא נודע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה שהרי שלשה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשוב תופש לבא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה [פסחים כ"ח ע"א] כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשים ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועומק חכמתן וחוזק בינתן ורוב קדושתן גנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות לא יזיזו אותן, וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן כי יכסוף להציץ מן החרכים להתענג בזוהר מראיהן וללקוט מעליהן לחגור בהן אין ראוי לתת בזה עליו אשם אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם.
ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדלה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קושיא ולא שאלה בכל איסור המאכלות. והרחקת הטומאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומושג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטומאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי איפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ותחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [יומא ל"ט ע"א] ונטמתם בם, ונטמתם כתיב [ויקרא י"א], כלומר שמעיינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בענין הטומאה. ואל תתמה בהתקלקל השכל בעניינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם אנחנו בני איש בעניות דעתנו לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה, הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עיקר המחלה, ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה אין לנו לחטט אחר שרשיהן עד בואנו אל תכלית הידיעה בענייני הנפש לדעת מהותה ומוצאה ומובאה, והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שרשי מצות הטומאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחדוש פרה אדומה שמטמאה את הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם נאריך בענין בעזרת השם לקבל שכר ביגיעה למצוא דברי חפץ. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [כלים פ"א מ"א] ששמנה שרצים הם נקראין אב הטומאה. כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרש מטמאין אותו מכיון שיכנסו בתוך אוירו, וזה החלוק שיש בענין הטומאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים. והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר [ויקרא י"א] הנוגע בהם במותם יטמא. ושמנה שרצים אלו דוקא הוא שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושיעור טומאת השרץ שהוא בכעדשה שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם, ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד. ודין בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון, ודין דמן וגידן וציפורנן ועורן וביצתן, ודין כל שניטמא בהן שאסור לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש עד שיטבול, וענין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכול אפילו תרומה עד הערב השמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה, ויתר פרטיה מבוארים בסדר טהרות וברוב במסכת כלים וטהרות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות לענין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטומאה עד שיטבול במים כדינו, ומכל מקום עכשיו שאין לנו בעונותינו לא מקדש ולא טהרות, אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא אפילו לדעת בכל זמן אין עליו חטא בזה אלא שאינו רשאי ליגע בקדשים עד שיטהר, ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטומאה, כי הנפש מתעלה בטהרה. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה שאין לנו לחשוב במנין המצות כל הני הטמאות, ובספר המצות שלו כתב טעם נכון לדבריו, והדעת בזה נוטה אחריו, ומחפצי בקצור בחבור זה לא רציתי לכתוב כל טענותיו, הנה במצות צו בספרו תמצא הענין בארוכה. ובסוף הענין אמר שהשם מנענו מעשות הדברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר הטומאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה, ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן, וזהו כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת אי זה הדבר הם המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה.
